בתם של חוה ומשה. נולדה ביום כ' בחשוון תשל"ז (13.11.1976) בבאר שבע. אחות צעירה של עידו, אחריה נולדה ענבל.
"ילדה – מתנה" תיארה אימה, "מאושרת, נוחה, חייכנית, נבונה, מרוצה ומרַצה. כרוכה אחרי אחיה עידו ואחרינו הוריה. בהירת עור, בהירת שיער, בהירת עיניים, כל כולה – אור. זוהר. הילה – כשמה כן היא".
הילה גדלה בערד, בבית קטן שבחצרו בעלי חיים - כלב, חתולים ועוד. היא הרעיפה עליהם מאהבתה, והעולם סביבה החזיר לה בתמורה. ילדה של מסגרות, השתלבה בקלות בבית הספר היסודי. "זו זכות ללמד ילדה כמו הילה", אמרה אחת ממורותיה.
כשהייתה בת עשר נולדה אחותה, והילה תפסה פיקוד על ההחתלות והמשחקים, סיפרה האם, בחרה מה תלבש והחליפה לה תלבושות עד אין קץ. "עידו והילה נהגו לעשות תורנויות ביניהם מי יוציא את ענבל מהמעון. הילה תמיד מצאה תירוצים או שיחדה את עידו שייתן לה להוציא את הקטנה... קטע נוסף זה שהיא נהגה להמציא תירוצים ליציאה מהבית, כדי להלביש את התינוקת ולקחת אותה לטיול בעגלה".
ב-1988 המשפחה עברה לגור בבת ים. היא השתלבה בבית הספר היסודי "הנשיא" והמשיכה לתיכון "רמות". בלטה כתלמידה טובה וחרוצה, שלא הרפתה מנושא עד שהיה ברור לה לחלוטין. אחראית, קפדנית ודעתנית, סיימה תיכון בהצלחה רבה.
לאורך השנים שמרה על קשר קרוב עם הוריה, ופיתחה קשרים מצוינים עם אחיה ואחותה. עידו, שהיה גדול ממנה בשלוש שנים, נהג להקניט אותה וקרא לה 'הילה פילה-מלפפון', אבל באהבה ובגאווה רבה צירף אותה לחוג חבריו. עם חניתה חברתו (ולימים אשתו) פיתחה קשרי ידידות חזקים ואמיצים, ידידות נפש ונשות סוד. גם החיבור עם ענבל, אחותה הקטנה ממנה בעשר שנים היה יוצא דופן ומהודק. שימשה לה הן כמגינה והן כמנטורית מעצימה ומנחה, הן היו כרוכות ומשולבות אחת בשנייה.
בתום לימודיה התיכוניים התגייסה לצה"ל, ושובצה ישירות לקורס קצינות ייעודי בחיל כללי. עם סיומו הוצבה בפיקוד העורף בבסיס בנס ציונה בתפקיד קצינת קישור לגדוד מילואים. אהבה את התפקיד, השתלבה ביחידה ומילאה אותו על הצד הטוב ביותר. המשיכה לתפקיד ביחידת תוה"ד (תורה והדרכה) והשתחררה בדרגת סגן.
אחרי טיול קצר בחו"ל שבה לארץ והחלה לימודי מינהל וכלכלה באוניברסיטת בר-אילן. אהבה את האווירה בקמפוס, את קבוצת הלמידה שלה, השתלבה היטב וכהרגלה למדה כל נושא לעומקו. סיפרה חברתה שני: "מהרגע שהגעת לכיתה מיד התחברנו והפכנו לחברות הכי טובות. עברנו תקופות חיים ארוכות וטובות, מבחנים, בגרויות, צבא ואוניברסיטה, במהלכה החלטנו לצאת לעצמאות, לעזוב את הבית ולגור יחד. את הסודות הכי כמוסים סיפרנו אחת לשנייה. היית כבת נוספת להורי, ותמיד שימשת לאחי אחות גדולה".
בסיום הלימודים האקדמיים בהצלחה הוצעה לה עבודה בחיל האוויר, היא חוילה לשירות קבע וקיבלה דרגת סרן. תפקידה היה קשור ברכש למטוסים – בדיקת איכויות ומחירי אביזרים שונים ברחבי העולם.
הילה הצליחה בתפקידה, היה לה מעניין ומאתגר. היא מצאה את מקומה וראתה את ייעודה בשירות הצבאי. הרגישה, וסיפרה למשפחתה, שתוכל למצות בו את יכולותיה ולבנות קריירה מזהירה. גם השתלבה מצוין ביחידה מבחינה חברתית. במשרדה תלתה סל של כדורסל וגרמה לכל הסובבים לזרוק לתוכו פחיות משקה שסיימו, מדמי הפיקדון התכוונה לארגן ערב גיבוש. כן ארגנה את חבריה לעבודה ללכת יחדיו לחדר כושר. בהמשך דרכה נשלחה לקורס בירושלים, לקראת קידום לדרגת רב-סרן.
"נהגתי להיפגש איתה פעם בשבועיים-שלושה בימי רביעי אחר הצהריים" סיפרה אימה, "אני חיכיתי בלונדון מיניסטור בתל אביב והיא הגיעה ברגל מכיוון הקריה, וכבר מרחוק אי אפשר היה להתעלם ממנה, לפספס את ההליכה הגאה והתמירה, את השיער הבהיר המתנפנף. הילה של זוהר אפפה אותה ובחיי שהיו גם אנשים שסובבו אחריה את הראש ברחוב".
הילה חוילה לצבא סדיר עם פרופיל 97. לקראת גיוסה לקבע עברה סדרת בדיקות בה נמצא שיש לה עודף פעימה, לא משהו מדאיג כדברי סיכום הבדיקה. ביום שישי בלילה, 6.4.2002, בתום ימי חג פסח בו בילתה עם משפחתה ויומיים לפני שהייתה אמורה להתחיל תפקיד חדש, היא התעלפה בעת שביקרה חבר. הועברה לבית חולים "קפלן" ברחובות, אך לא התעוררה יותר.
מבית החולים הועברה למוסד רפואי-שיקומי "רעות" בתל אביב, בו נותרה במשך תשע-עשרה שנים במצב קרוב לצמח, עם תגובות רפלקסיות.
הילה ביסטרי נפטרה ביום י"ז באדר תשפ"א (1.3.2021). בת ארבעים וארבע בפטירתה. הובאה למנוחות בבית העלמין "גני אסתר" בראשון לציון. הותירה אם, אח ואחות.
ספדה אימה: "הילה שהייתה יכולה לתרום כל כך הרבה לחברה, לצבא, למשפחה, לכל הסובב אותה נדַמה. הילה שלי כבר איננה. החיילת שלי הובסה בקרב על החיים.
הילה אהובתי, נשארת בת 25 וכל השאר חושך, תהום, רוח על פני המים. בא קץ להילה הסוערת, להילה הזוהרת שבבת אחת הפכה לחושך...
אפילו לא ידעת אבל אלפי פעמים החזקת אותי וחיזקת אותי שלא אשבר ולא אתמוטט. המחשבה שאשאיר אותך בלעדי גרמה לי להתעשת ולהמשיך. ועכשיו... הנה, שחררת אותי. והאובדן קשה מנשוא. עדיין איני יודעת לאן פני מועדות. איך אמשיך בלעדייך. תחתייך. בלעדייך. מילים קשות. עברית שפה קשה. חותכת...
ואני העדפתי לחשוב שאולי בלילות שלך, כשאת נרדמת, זכית לחלום. חלמת על מה שהיה ועל מה שהיה יכול להיות ולא היה...
את אינך אחרי 19 שנים של ניסיונות שווא וייסורים. ועכשיו זה הפינאלה. ואפילו זה לא בא ברעם בהדר ופאר ותפארת אלא בלי כל תהודה. גלשת לתוך תרדמתך, נשמת את נשימתך האחרונה ונדמת. בשקט. מי ייתן מותי תחתייך.
אני אמשיך הלאה, בתי, אבל את בלבי תמיד. פיית החושך שלי.
'לכי ילדה אל חופים רחוקים, אל חלומות אחרים...' (מתוך השיר 'יש לך אותי' מאת צוף פילוסוף)".
עידו, אחיה, פתח דף פייסבוק להעלאת זיכרונות ותמונות. כתובת הדף:
http://www.facebook.com/HilaBistry
כתבה חברתה מיכל ביום השלושים: "הילארי אחותי היפה, בחודש האחרון היית איתי יותר מבכל התקופה האחרונה. משהו בידיעה שהמסלול שלך בעולם הזה הסתיים חיבר אותי אלייך מחדש. לאורך החודש הזה נזכרתי בכל מיני אירועים מצחיקים, מרגשים, מביכים, סקסיים, מדליקים...
אחותי, הצחוק המתגלגל שלך, העיניים השובבות, התלתלים הזהובים וגם העצבים הרופפים ליוו אותי בכל השנים הללו והחודש הזה במיוחד.
מאחלת לך שתמצאי מנוחה ושתשמרי עלינו מלמעלה, שתמשיכי להגיע לבקר בחלומות, בעננים או איך שתבחרי לנכון. מבטיחה לך שתמשיכי להיות חלק מהעולם שלי ושהזיכרונות המשותפים שלנו לעולם לא ידהו. אוהבת אותך מאוד".
ועוד סיפרה מיכל: "להילארי ולי היה מנהג קדוש כמעט. היינו נוסעות אחרי שלמה ארצי לכל רחבי הארץ - איפה שהוא היה, גם אנחנו היינו. בשורה הראשונה...
לפני מספר חודשים החברה שלי עברה לעולם שכולו טוב, ואתמול הלכתי שוב יחד איתה להופעה של האחד והיחיד. בהתחלה היה מוזר. איכשהו זה שהיא איתי רק בדמיון לא אפשר לי באמת להתחבר, אבל אז הוא עלה לבמה ולפתע עשרים שנים היו כלא היו. היינו יחד אתמול, הילארי ואני, אבל הפעם אני שרתי בשביל שתינו, והצבעתי לשמים כשהוא שר 'נבראתי לך' וב'חום יולי אוגוסט' שרתי כמו שהוא שר באלבום ולא כמו בהופעה, כי ככה אנחנו עשינו, ואת 'שיר פרידה' שהיא כל כך אהבה הקדשתי לה בלב, בלי שאף אחד ישמע.
בסוף ההופעה התנגן השיר 'היינו שישה', ואני חשבתי על זה שאנחנו היינו שתיים שהן בעצם אחת. אז אתמול במשך שלוש שעות יצאתי למסע בדמיון. שם היא נמצאת איתי... כמו אז..."
"את חייה הקצרים הילה חיה באינטנסיביות, ברגישות", כתבו אוהביה, "סקרנית ותאבת ידע, פתוחה לעולם, שואפת ועושה טוב לכל סביבותיה. אנחנו, בני משפחתה, מכריה ומוקיריה נזכור אותה לנצח כבן אדם חיובי ותורם. אבידה גדולה לכולנו".